חקיקה

התיקון לחוק הבוררות נותן מענה לצורך בסיסי בעת ניהול הליכים משפטיים: זכות ערעור שנועדה לתקן טעות מהותית אשר נפלה בפסק הבוררות. אין ספק כי זכות הקיום של הליך בוררות, שהיה חסר אפשרות ערעור נורמטיבית המוסדרת בחקיקה, הלכה ונתערערה. חוק הבוררות אם כן, פותח דף חדש בספר החוקים שלנו.

חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, החליף את הפקודה המנדטורית משנת 1926, אשר הועתקה כמעט ללא שינוי מחוק הבוררות האנגלי שנחקק בשנת 1889. החוק, קובע דרך ליישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט. אבן הבריח עליה נשען חוק הבוררות היא הסכמת הצדדים לפנות לפתרון מהיר ויעיל של הסכסוך בפני בורר. בחוק מוסדרים: תוקף הסכם הבוררות; דרכי מינוי הבורר; סדרי הדין בבוררות; סמכויות הבורר; סמכויות בית המשפט בהליך הבוררות; ודרכי ביטול פסק הבורר.

בשנת 1978 הותקנו על ידי שר המשפטים שמואל תמיר, תקנות לביצוע אמנת ניו- יורק. מטרת התקנות לעזור בביצוע האמנה ונקבע בהן כי "הן יפורשו איתה כאחד". בתקנות נקבעו אופן הגשת בקשה לאישור פסק בוררות חוץ, הסייגים לאישור פסק בוררות חוץ ותחולת תקנות סדרי הדין בענייני בוררות.

מטרת תקנות סדרי דין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968, היא להסדיר עניינים שאינם מופיעים בחוק. התקנות קובעות כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה תקנות אחרות. כמו כן, התקנות מסדירות את סמכותו המקומית של בית המשפט שאליו יש להגיש בקשה על פי החוק ואת דרך הגשת בקשות כגון עיכוב הליכים, אבעיה והזמנת עדים. הוראה חשובה נוספת, קבועה בסעיף 10 לתקנות והיא דרך ומועד הגשת התנגדות לאישור פסק הבוררות.