בוררות או משפט?

הדילמה האם לפנות לבוררות או לבית המשפט, ע"מ לפתור סכסוך משפטי, מתעוררת בדרך כלל זמן רב קודם לפרוץ הסכסוך. למעשה, השאלה עולה כבר בעת ניסוח הסכם ההתקשרות בין צדדים לעסקה, המתלבטים בשאלה האם לכלול בהסכם "סעיף בוררות".

ע"פ חוק הבוררות, במידה וכלולה בהסכם הוראה, לפיה יועברו כל המחלוקות שבין הצדדים לבוררות יהיו דלתות בתי המשפט נעולות בפניהם בעת פרוץ סכסוך והם יופנו לברר את המחלוקות ביניהם בבוררות. הבורר יקיים הליך מעין שיפוטי, ישמע את הצדדים , יבחן את טענותיהם וראיותיהם ובסופו של דבר ייתן את פסקו.

כאשר פרוץ הסכסוך בהעדר "סעיף בוררות" בהסכם, ניתן עדיין להעביר את הסכסוך לבוררות, אך זאת רק אם קיימת הסכמה לכך של כל הצדדים המעורבים במחלוקת.

בשנים האחרונות הועם במקצת זוהרה של הבוררות. ניתן לומר שהעימות המשפטי סביב פסק הבוררות של הבורר מלץ ז"ל, בסכסוך שבין אלי ארוך לחברת "כלל", חיזק מאוד את דעתם של המתנגדים להליך הבוררות. כעורכי דין, אנו מוצאים את עצמנו יותר ויותר מתבקשים ע"י צדדים המיוצגים על ידנו במו"מ לקראת כריתת הסכם, שלא לכלול בו "סעיף בוררות" וזאת על סמך חוויות בוררות לא מוצלחות מהעבר, אשר היו מנחת חלקם של מי מהצדדים המעורבים בעסקה.

להליך הבוררות מספר מאפיינים ייחודיים אשר נסקור להלן ונשווה אותם להליכים משפטיים המתנהלים בבתי המשפט.

קיצור משך ההתדיינות

רבות כבר נאמר ונכתב על התמשכות ההליכים בבתי המשפט. בין אם הדבר נגרם באשמת מערכת בתי המשפט ובין עם בעטיים של בעלי הדין או באי כוחם. ביררו בביהמ"ש, של תביעות שאינן מורכבות, עלול להמשך על פני שנים. לעתים, יתמשכו אח"כ גם הליכי הערעור. מאידך, בבוררות, נקבעת בד"כ מסגרת זמן להתמשכות הליך. ע"פ התוספות לחוק הבוררות, אם לא הסכימו הצדדים אחרת, הבוררות חייבת להסתיים בתוך 3 חודשים, אך לבורר נתונה הסמכות להאריך תקופה זו ב- 3 חודשים נוספים דהיינו ניהול ההליך אמור להסתיים בתוך 6 חודשים.

בפועל, מכיון שבמרבית המקרים אין הבורר "עמוס" בתיקים כפי שעמיתו השופט, בבית המשפט, גם אם יסכימו הצדדים על תקופה ארוכה יותר לניהול הבוררות, סביר להניח כי פסק הבורר יינתן במועד מוקדם יותר מאשר היה ניתן פסק דין, אילו היה הסכסוך נדון בבית משפט.

ברם, יש לזכור כי, ע"פ החוק, ע"מ שפסק בוררות יהיה אפקטיבי וניתן לאכיפה, יש להביאו לאישור בפני בית המשפט המוסמך. הליך זה אורך זמן ובמיוחד כאשר צד שלא היה מרוצה מתוצאות הבורר, מגיש בקשה לביטול הפסק. במקרה כזה, קיים סיכון להתמשכות ההליך, אולם במרבית המקרים לא מדובר בתקופה הממוצעת שבה אורך הליך משפטי בתביעה אזרחית רגיל בבית המשפט.

עלויות

במקרה של ניהול הליך בבית השמפט על התובע לשלם אגרה לבית משפט אשר סכומה נגזר מסכום התביעה ומהסעד המבוקש. בעוד, שבבוררות התובע פטור מלשלם את אגרת בית המשפט (ועשוי לפיכך ליהנות לעיתים מהחיסכון באגרה בניהול התביעה במסגרת הבוררות ולא בבית המשפט), מאידך, בבורררות על שני הצדדים לשאת בשכר טרחת הבורר. שכר טרחת הבורר גבוה יותר ככל שהסכסוך מורכב יותר ודורש ישיבות רבות יותר.

קביעת זהות הגורם המכריע

כאשר מוגשת תביעה בבית משפט, נקבעת זהות השופט שידון בתיק ע"י נשיאות בית המשפט.
לצדדים עצמם אין כל השפעה על זהות השופט שיכריע בסכסוך שביניהם, תחומי התמחותו, נסיונו ומזגו. לעומת זאת, בהליך הבוררות, יכולים הצדדים להגיע להסכמה ביניהם בדבר זהות הבורר שיפסוק במחלוקת. כך יוכלו הצדדים לבחור כבורר, אדם הנראה כמתאים ביותר לשני הצדדים, לרבות, מבחינת בקיאותו וניסיונו בתחם הספציפי שעליו תיסוב הבוררות.

יעילות ההליך

יש הרואים בסדרי הדין האזרחיים הנהוגים בבתי המשפט, פרוצדורה בירוקרטית אשר אך מעכבת את בירור התובענות ומסבה לעיתים את הדיון בהליך מן העיקר לטפל. גם דיני הראיות אשר נוצרו לפני עשרות שנים, אינם מתאימים במקרים רבים לבירור אמיתי של מחלוקות משפטיות ולהוצאת הצדק לאור.

חוק הבוררות מאפשר לצדדים לקבוע כי הבורר לא יהיה כבול לסדרי הדין ולדיני הראיות הנהוגים בבית המשפט ובכך לחסוך זמן רב והליכים רבים, המוקדשים בדיוני בתי משפט לענייני פרוצדורה וקבילות ראיות. כאשר מדובר בבורר מקצועי, יכולים הצדדים להניח כי גם אם יתקבלו בבוררות ראיות בסטייה מדיני הראיות הנוהגים, הרי שהבורר ידע לשקול ולתת לכל ראיה את משקלה הנכון בעת שינתן הפסק.

סעדים זמניים והאפקטיביות שלהם

במקרים רבים מתלווה לתביעה, בקשה למתן צווים זמניים כגון עיקולים וצווי מניעה אשר באים להבטיח את השארת המצב הקיים במהלך ההליך או לחילופין להכריח את אחד הצדדים למסור מידע ומסמכים שבידו לידי הצד שכנגד.

במקרים כאלו כאשר מדובר בבוררות, קיימת אי בהירות משפטית, ביחס לסמכות הבורר להעניק סעדים זמניים, ואף במקרה בו ניתן סעד זמני ע"י הבורר אין אפקטיביות רבה לצווים זמניים של בורר וצד החפץ לאוכפם יאלץ לפנות לבית המשפט ולנהל מערכה מקביל בבית המשפט ע"מ לאכוף את צווי הבורר.
בהליך משפטי הנדון בפני שופט בבית משפט, דין צו זמני שאינו מקוים, כבזיון בית המשפט על כל המשמעויות הנובעות על כל המשתמע מכך ועל כן קל יותר ויעיל יותר לבקש סעדים זמניים.

חשאיות ההליך

למעט במקרים מיוחדים אשר בהם ניתן צו חסיון, הליכים משפטיים בבתי המשפט הינם גלויים ופתוחים לעיין הציבור. העיתונים ואמצעי התקשורת האחרים מביאים תמיד ובזמן אמת, פרטים מדיונים משפטיים המתנהלים בבתי המשפט ופרטי כתבי הטענות וראיות המצויות בתיק. הליכי בוררות לעומת זאת, הינם חשאיים בד"כ ומתקיימים הרחק מהעיניים הציבוריות. זהו יתרון משמעותי לבעלי דין אשר אינם מעוניינים בחשיפת פרטי המחלוקת שביניהם לרבות העדויות והמסמכים המוצגים בבוררות.

סופיות הפסק

בעוד שעל פסקי דין של בית המשפט ניתן תמיד לערער בזכות, הרי שלא קיימת זכות מוקנית לערעור על פסק בוררות. אמנם לפי חוק הבוררות אין מניעה כי הצדדים יסכימו מראש שניתן יהיה לערער על הפסק בפני בורר נוסף אולם אפשרות זאת אינה נזכרת בחוק הבוררות, ולמעשה כמעט ואינה קיימת בסעיפי בוררות סטנדרטיים. בהעדר הסכמה מראש כאמור, הדרך היחידה "לערער" על פסק הבורר, הינה להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לבית המשפט המוסמך. ביטול פסק הבוררות ייעשה ע"י ביהמ"ש אך ורק על סמך אחת העילות המצומצמות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. מטרת המחוקק בצמצמו את העילות לביטול פסק הבוררות, הינה למנוע ככל שניתן, תכסיסי השהייה בדרך לביצוע פסק הבורר. מנגד, ע"פ המצב הקיים אפילו ערעור על טעות שנפלא בפסק הבוררות הינה בעייתית ועל כן יש לקחת נוזא זה בחשבון בעת הסכמה לבוררות.