מאת: ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד פסק הבורר ניתן לביטול בשני תנאים מצטברים: 1. אם מתקיימת אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות 2. נגרם עיוות דין עקב קיומה של העילה. ההוראה לפנות לבוררות הייתה קיימת עוד בתקופת ימי השלטון העותומאני ולאחריו המנדט הבריטי. עוד בפקודת הבוררות[1], לא ניתנה האפשרות לערער על פסק הבורר אלא רק לבטלו מחמת שתי עילות כלליות הקשורות בהתנהגות בלתי הוגנת של הבורר והשגת הפסק בדרך שאינה הוגנת. עילה נוספת נוספה על ידי בתי המשפט- טעות על פני הפסק[2]. ביטול על פי שלושת עילות אלו גרם להתדיינויות רבות ונתינת פרשנויות מרחיבות ולכן המחוקק הישראלי העדיף לקבוע עשר עילות ביטול ספציפיות מאוד השונות מהעילות שעל פיהן ניתן לערער על פסק דין רגיל בפני בית המשפט, עילות הביטול מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו כדברי כב` השופטת דורנר בעניין לה"ב נ` ורקר[3]:
"הביקורת השיפוטית מוגבלת לעשר עילות אלה, שרק הן מהוות עילות לביטול הפסק. המאפיין עילות אלה הוא התייחסותן לתקינותו של הליך הבוררות, להבדילו מתוכן הפסק עצמו."
לשון סעיף 24 לחוק קובעת- 24. בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין (בחוק זה- בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
לא היה הסכם בוררות בר- תוקף
הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין
הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות
לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו
הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן
הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן
הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו
תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור
קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
סעיף 26 לחוק קובע:
בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין.
לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר.
לא תישמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות יתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק את הזכות לטעון טענה זו.
היקף התערבות בית המשפט בבקשה לביטול פסק בורר
בית המשפט רואה בעשר העילות רשימה סגורה ורק דרכן יתערב בית המשפט בפסק הבוררות[4]. טעות על פני הפסק אינה נמנית על עילות הביטול[5], סעיף 24 ממצה את כל העילות לביטול פסק הבוררות ואין להוסיף עליהן. הפסיקה הלכה בדרכו של המחוקק ופירשה את עשר העילות בצמצום ודווקנות רבה[6]. עוד נפסק כי בית המשפט בבקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית מיוחדת החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין[7]. כן נפסק פעמים רבות כי ריסון שיפוטי הינו מוצדק וראוי בכל הנוגע להחלטות במסגרת הליכי בוררות[8]. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת הבורר לפיכך, בדיקת פסק הבוררות אינה נעשית על פי הקריטריונים לבדיקת פסק דין של ערכאה שיפוטית, קרי, באמת מידה ערעורית.
מקל וחומר מדיניות זו של בית המשפט חלה גם כאשר מתבקשת על ידי בעל דין רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשת ביטולו של פסק הבוררות הכלל הוא כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים גישה זו ננקטת בדרך כלל ביחס לעניינים המגיעים לבית משפט בגלגול שלישי ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקות בפסקי בוררים[9].
בעניין אחד[10] הבורר טעה בפירוש ההסכם לפיו הוסכם בין הצדדים על תשלום פיצויים רק כאשר הקבלן (המשיב) מפגר בעבודה ולא נקבע באותו סעיף סעד דומה גם כנגד המבקשת. הבורר כתב בפסקו כי הוא מודע כי הסעיף הוא לטובת צד אחד ובכל זאת החליט ליישם את האמור כנגד המבקש ולכן המבקש טען כי הבורר פסק בניגוד לדין המהותי, בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי משהותנה שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי והוא טעה בהפעלתו ובפירושו אין הטעות מהווה חריגה מסמכות. כלומר אפילו טועה הבורר בהפעלת הדין לא ניתן לערער על כך וגם לא לבטל את הפסק.
בעניין אחר[11] נתן הבורר פסק בוררות בסכסוך שנתגלע בין המבקש למשיב. שניהם עורכי דין, ביניהם התקיימה שותפות קצרה בת כשבעה חודשים, שותפות שהולידה סכסוך כספי שבעקבותיו הגיש המשיב תביעה למתן חשבונות שנסבה בעיקרה על תקבולים שהמבקש קיבל בגין סיוע משפטי על פי הסדר עם משרד המשפטים, שנטען ששלשל לכיסו במקום להפקידם בקופת השותפות ובלא שדיווח עליהם למשיב. בהצעת בית המשפט, הסכימו על מינו בורר, רו"ח. הוסכם כי הצדדים ימציאו לרו"ח את כל המסמכים הנדרשים להכרעה במחלוקת. במהלך הבוררות נתקל הבורר בקשיים בקבלת מסמכים ונתונים כספיים שבעקבותיהם פנה לבית המשפט שהורה לצדדים להציג את ראיותיהם בפני הבורר וקבע כי הבורר מצידו יקדם את ההכרעה בסכסוך על פי התשתית הראייתית שתוצג לו. בסופו של הליך הבוררות ניתן הפסק שבו הגדיר הבורר את המחלוקת שבין הצדדים על תקבולים שנתקבלו ממשרד המשפטים בגין מתן שירותים שניתנו על ידי המבקש ושלטענת המשיב לא הועברו לשותפות. בנוסף נטענו טענות נוספות לגבי בעלות על הרכוש הקבוע של השותפות והוצאות מסוימות ששולמו ע"י כל אחד מהצדדים ללא התחשבנות עם הצד שכנגד. הבורר ציין כי לא קיבל לידיו דו"ח מפורט מלשכת הסיוע המשפטי בנוגע לתקבולים. על כן, חישב בממוצע כמה תקבולים התקבלו לחודש והכפיל במספר חודשי השותפות, כן לקח בחשבון רכוש קבוע שנותר אצל המשיב מצד אחד והוצאות שהוציא המשיב עבור השותפות מצד שני. משכך, הגיע לתוצאה סופית שלפיה שומה על המבקש לשלם למשיב סך של 32,800 בתוספת ריבית והפרש הצמדה כחוק. כן הוסיף את שכר טרחתו בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. המבקש טען כי הבורר פסק בחוסר סמכות או בחריגה מסמכות משום שפסק בדרך האומדן בחוסר סמכות (עילה 24(3)). כן טען כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיות (עילה 24(4)). וכן כי הבורר לא הכריע בסוגיות שנמסרו להכרעתו (עילה 24(5)). לבסוף טוען כי הפסק ניתן שלא במועדו, לאחר 4 שנים ממועד נתינתו (לפי סעיף 24(8). בית המשפט סבר כי לא נמצאו סיבות לביטול פסק הבורר אך חשובה יותר קביעתו של בית המשפט המשקפת את מדיניותו- בית המשפט ציין כי גם אם טעה הבורר בשיקול הדעת המקצועי שהפעיל כאשר נקט בדרך של אומדן אזי אין דרכו של בית המשפט להתערב בכגון דא, שכן בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על פסק הבוררות, על פי גישה מצמצמת זו העילות להתערבות מתאפיינות בבדיקת ההליך ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו. אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית וגם אם על פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה, המדובר בכל היותר בטעות בשיקול דעת וזו אינה עילה מוכרת להתערבות שיפוטית בפסק בוררות[12].
בעניין נוסף[13] המבקשת הייתה בעלים של מגרש והתקשרה בהסכם קומבינציה עם אדם נוסף המבקשת מכרה למשיבים ולקינן את הזכויות במגרש ובתמורה הייתה אמורה לקבל 35% מן הבית שנבנה על המגרש בידי המשיבים וקינן. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים שנמסרו להכרעה בפני בורר מוסכם הצדדים צמצמו את גדר המחלוקת ביניהם והסכימו כי הבורר יכריע בשתי שאלות: האחת, האם המבקשת קיבלה 35% מן הנכס נשוא הדיון אם לאו, ומהו גובה הפיצוי המגיע לה אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה שלילית. הבורר הוציא תחת ידו פסק ובו קבע שהתובעת לא הוכיחה שהיא קיבלה פחות מ-35% מכלל המבנה ולכן עליו לדחות את תביעתה. אדריכל הבניין, נתי רותם, העיד על תכנית מצב סופי לשם קבלת אישור לאכלוס המבנה ואמר כי על פי תוכנית זאת למבקשת יש 34.95% בבניין.
במהלך החקירה הנגדית הוצגה למר רותם תוכנית אחרת, רות, האדריכל התבקש לחשב את שטח הדירות שנמסר למבקשת ולאחר שעשה כן מצא כי שטח הדירות על פי התוכנית האמורה הוא 30.6% מכלל השטח. לעניין ההבדלים כתב הבורר כי האדריכל הסביר את השוני שבין שיטת חישוב ביחס לתוכניות המוגשות לעירייה לבין אלו המוגשות ללשכת רישום המקרקעין ולכן אין המידות בתוכנית השנייה רלבנטיות. הבורר היה סבור כי אין לתת משמעות לתוכנית האחרת משום שנערכה על ידי עובדת ממשרדו של האדריכל, לא נחתמה על ידו וספק אם הוגשה. בית המשפט ראה כי התוכנית כן חתומה ולכן הבורר לא היה אמור להתעלם מכך. כמו כן לא היה ברור מדוע העדיף הבורר את אופן חישוב השטחים לפי שיטת חישוב ביחס לתוכניות המוגשות לעירייה ולא לפי שיטת החישוב ביחס לתוכניות המוגשות לטאבו. בית המשפט המחוזי היה סבור כי מקום בו מגיש בעל דין בפני הבורר ראיה בעלת משקל סגולי נכבד, שעל פיה ניתן להכריע בסכסוך ולקבוע ביחס לשאלה המרכזית העומדת לדיון, כי השטח שקיבלה המבקשת נופל בגודלו מן השטח שעליו הוסכם והבורר בוחר להתעלם מהראיה כאמור לעיל.
"כאשר ההתעלמות מראיה מרכזית ומשמעותית כל כך, כאמור, מנומקת בטעמים שאינם יכולים לעמוד, כמבואר לעיל, הרי שהעניין יוצא מגדר "טעות" ונכנס לגדר "חריגה מסמכות"[14]. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הבורר ואילו בית המשפט העליון בהחלטה קצרה מאוד של עמוד אחד בלבד, קבע כי השופט ע` גרשון שגה כאשר סבר שפסיקה בניגוד לחומר הראיות מהווה חריגה מסמכותו של הבורר ואישרו את פסק הבוררות.
כפי שראינו בעלי דין רבים מנסים באופן בלתי פוסק לטעון טענות ערעוריות דרך עשר עילות הביטול ובעלי דין רבים שנגרם להם עיוות דין אך לא דומה לעילות הביטול נתקל בבעיה. בית המשפט דוחה ניסיונות ערעור דרך עילות הביטול באופן עקבי וגם אם מצליח בעל דין לעבור את מחסום עשר העילות, בית המשפט יבחן בנוסף האם התקיים עיוות דין[15] עקב קיומה של אותה עילה. בעיה נוספת שגורמת לריבוי בקשות ביטול היא שחוסר היכולת לערער על הפסק יוצרת תחושה של חוסר וודאות, קושי לקבל את הכרעת הבורר.
ערעור על החלטה/ פסק דין של בית משפט
ערעור על פסק דין או החלטה[16] מתייחס להליך בו מתבררת הביקורת על החלטה שיפוטית אשר ניתנה קודם לכן על ידי בית המשפט או טריבונל אחר. קיומה של ערכאת ערעור מאפשר בחינה נוספת וחוזרת של ההכרעה השיפוטית כך מתאפשרת הן בקרה והן ביקורת שיפוטית הלכה למעשה כך גם מושפע במישרין תפקוד הערכאה המבוקרת מתוך הידיעה שההחלטה עשויה לעמוד לבדיקה ובה בעת לא נפגמים יוקרתו של המוסד השיפוטי והאמון שרוחשים לו[17]
ערעור בחקיקה
סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה מעניק זכות ערעור כללית בעלת עיגון חוקתי על פסקי דין של הערכאה הראשונה במערכת בתי המשפט הכלליים, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון.
על פסק דין או החלטה שניתן בבית המשפט ניתן להגיש ערעור. שאלת היקף התערבותה של ערכאת הערעור היא סוגיה שלא זכתה להסדר של ממש בדין החקוק. תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי מפרטת את היקף התערבותו של בית המשפט שלערעור בהחלטותיה של הערכאה הקודמת- תקנה 461(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מעניקה לבית המשפט שלערעור סמכות לאשר, לשנות או לבטל את ההחלטה שעליה מערערים בנוסף ניתן להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא אם לשם דיון מחדש או לשם דיון בשאלה מסוימת, תוך שטענותיו האחרות של המערער נדחות[18].
היקף ההתערבות של ערכאת הערעור
ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב אלא אם הערכאה הקודמת שגתה בהחלטתה. שגיאות אלה הן משני סוגים: האחד- טעות סובייקטיבית כגון הערכת ממצאים, הערכת עדויות, בהתייחסות לראיות ולעדויות, בתפיסה הכוללת של התשתית העובדתית, הסוג השני- טעות אובייקטיבית ביישום ההלכה המשפטית, בשיקול הדעת המוביל למסקנה, במסקנה מהערכת הממצאים והעדויות, בהנמקה ובהיעדרה.
ערכאת הערעור מבדילה בין עובדות למסקנות כך שלרוב, תקבל את העובדות כפי שנקבעו על ידי הערכאה דלמטה אך תבדוק האם המסקנות שהוסקו מהן אכן נובעות מהממצאים העובדתיים. הסיבה להתערבות המועטה בממצאים עובדתיים נעוצה ביתרונו של השופט בערכאה הראשונה, היכול להתרשם באופן בלתי אמצעי מחומר הראיות והעדויות אך בשאלת הסקת המסקנות מן העבדות לערכאה הנמוכה אין יתרון על פני ערכאת הערעור כאן המבחן הוא מבחן ההיגיון, אם נפל פגם בהגיון הסקת המסקנות מן העובדות בית המשפט שלערעור יתערב כדי לתקן את הפגם[19]. לבית המשפט שלערעור יש אף סמכות במקרים המתאימים לסטות מההחלטות שקיבל הוא עצמו בערעור קודם שנוהל במסגרת אותו הליך על מנת לתקן טעות ברורה שנפלה ואשר יכולה לגרום לאי צדק של ממש[20]. ככלל, בית המשפט שלערעור לא יא יתיר הבאת ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה אלה במקרים בהם בית המשפט שבערכאה הקודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, בית המשפט שלערעור סבור שדרושה הצגת מסמך או חקירת עד לצורך מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת[21]. גם אם לא הכריעה הערכאה הקודמת בפלוגתה או בשאלה עובדתית, והיא נראית לבית המשפט שלערעור מהותית רשאי בית המשפט שלערעור לנסח פלוגתאות או שאלות ולהבהירן לדיון לערכאה הקודמת. הערכאה הקודמת תדון בפלוגתאות או בשאלות ותחזיר את חומר הראיות בצירוף ממצאיה לבית המשפט שלערעור[22]. בע"א 64/84 החליטה ערכאת הערעור להתערב בשאלה משפטית בנושא איחודן של תובענות: חברת הביטוח הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד סוכנות לביטוח. כחצי שנה לאחר שקיבלה רשות להתגונן, הגישה סוכנות הביטוח תובענה נפרדת באותו עניין וביקשה איחוד הדיון בשתי תובענות הבקשה נדחתה משלושה טעמים: ראשית, משום שלא ובא נימוק משכנע לאיחור בהגשת התובענה הנפרדת שנית משום שעיון בתביעה מראה כי היא מסובכת ודורשת הליכי ביניים מרובים כדי לקבוע את השאלות השנויות במחלוקת. שלישית, משום שהיענות לבקשת איחוד הדיון תגרור דחייה ארוכה בקביעת השמיעה בתיקים אלה, שכן נתונה זכות קדימה מבחינת התור רק לתביעות בסדר דין מקוצר, ואילו הקדמת השמיעה תהווה יתרון לא מוצדק לסוכנות הביטוח. על החלטה זו הוגש ערעור ובית המשפט קבע כי דין הערעור להתקבל. נימוקי ערכאת הערעור היו שניים ראשית, האיחור אינו גדול כל כך והיו לו עילות סבירות ושנית כי יש זהות בין חלק מהטענות שנטענו בתצהירה של סוכנות הביטוח שהפך לכתב הגנה ובין אלה הכלולות בתביעה הנפרדת שהגישה.
בית המשפט לא נענה בקלות לערעורים על פסקי דין פחות מתערב בעניינים עובדתיים ויותר בעניינים משפטיים קל וחומר בערעור שני שיברר שאלות משפטיות בעלות משמעות וחשיבות כללית[23]. ובכל זאת, כאשר ישנו צורך למנוע עיוות דין וסתירות בית המשפט הדן בערעור ישנה את החלטת בית המשפט שנתן את פסק הדין, לעומת זאת, על החלטת הבורר אפילו זו תהא הפעם הראשונה בה הוא נכנס לנעליו כבורר לא תהא ביקורת.
אי היכולת לערער על פסק בוררות והקושי להיכנס בשערי עילות הביטול יוצר תחושת חוסר צדק ומחלישה את מוסד הבוררות. תחושה זו מתגברת לנוכח העובדה כי על שופט המכיר את עולם המשפט ובקיא יש ערכאה המפקחת עליו ובודקת את פסיקתו ואילו בורר שיכול להיות אדם ללא הסמכה משפטית או עסקית, לא תהא מעליו ביקורת. בעניין שועלי[24] כל השופטים הסכימו על תכלית משותפת אחת והיא חיזוק מעמד מוסד הבוררות והמרצת הציבור לעשות בו יתר שימוש. המחלוקת ביניהם נעוצה בשאלה איזהו הצעד שישיג מטרה זו האם אי התערבות, יצירת מדרג ערעור או הרחבת עילות ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררים ובכלל זאת הרחבת סמכויות בתי המשפט ובהרחבת עילות ההתערבות בפסק בורר. לדעתנו, הדרך הרצויה היא לתת לצדדים לבחור מהי הדרך שברצונם ללכת בה- הדרך הרגילה שבה יהיה ניתן רק לבטל את פסק הבורר לפי עשר העילות או לבחור בדרך של קביעת ערכאת ערעור על החלטת הבורר.
[1] פקודת הבוררות היתה קיימת עד לשנת 1.1.1969 מועד כניסת חוק הבוררות לתוקף. [2] ראה דברי ההסבר להצעת חוק הבוררות, התשכ"ז 1967, בעמ` 72. [3] רע"א 6187/93 לה"ב לשכת העצמאים בישראל נ` ורקר פסה"ד מיום 24.3.1994. [4] רע"א 1937/03 שוקרון נ` מלין, לא פורסם ניתן ביום 2.4.03. [5] רע"א 5991/02 גוירצמן נ` פריד, פ"ד נט(5) 1(2004). [6] רע"א 9060/04 נבו נ` כאשי, לא פורסם, ניתן ביום 23.1.08, רע"א 758/08 האוסף חברה לשירותים בע"מ נ` עיריית אופקים, לא פורסם ניתן ביום 15.4.2008, רע"א 5991/02 גוירצמן נ` פריד, פ"ד נט(5) 1(2004). [7] רע"א 10123/07 מנחם צביק נ` מולד את מולדבסקי תק-על 2008(1), 3543. [8] רע"א 1066/06 ארסד נ` רונן (לא פורסם) ניתן ב-27.3.06. רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ` מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, רע"א 2766/06 סבג נ` רחמים לא פורסם 21.1.08, רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ` לבל לא פורסם 11.2.08. [9] רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ` אחים שורק בע"מ (לא פורסם 11.7.00). [10]א(מח-חי) 281/05 עדירן פיורה נדל"ן ובינוי בע"מ נ` שרקיה עומר ניתן ב-8.11.06. [11] ה"פ (מח- תל אביב- יפו) 1036/07 שי אבני, עו"ד נ` יגל לוי, עו"ד תק- מח 2008(3), 1965. [12] ה"פ (מח- תל אביב- יפו) 1036/07 שי אבני, עו"ד נ` יגל לוי, עו"ד תק- מח 2008(3), 1965. [13] רע"א 1573/00 דוידסון נ` שזיפי, תק- על 2001(1) 1867 [14] בש"א (מח-חיפה) 2901/99 חנה שזיפי נ` ענת דוידסון תק- מח 2000(1) 8404. [15] סעיף 26(א) לחוק הבוררות [16] על ההבדל בין פסק דין להחלטה- על פסק דין בערכאה ראשונה ניתן לערער בזכות ואילו על החלטה אחרת ניתן לערער רק לאחר קבלת רשות מבית המשפט המבחן הוא האם ההחלטה מסיימת את הסכסוך. [17] להרחבה ראה ע"א 300/53 וושצינה נ` קרית חרושת, פ"ד ט 1639, המ`(ת"א) 948/50 קלינגהופר נ` בלום, פ"מ ד 198, בג"צ 87/85 ארג`וב נ` מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353,373. [18] ד"ר חמי בן נון, הערעור האזרחי, תשס"ד 2004 הוצאת ע.ד. ספרות משפטית בע"מ, בעמ` 226. [19] ד"ר חמי בן נון, הערעור האזרחי, תשס"ד 2004 הוצאת ע.ד. ספרות משפטית בע"מ, בעמ` 226 עמ` 232. [20] ראה א` גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה תשיעית 2007 עמ` 640 וראה גם ע"א 5610/93 זלסקי נ` הוועדה המקומית לתכנון, פ"ד נא (1) 68, 104. [21] תקנות 453 ו-457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. [22] תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. [23] רע"א 385/93 בית נוח- בית החלמה מזור בע"מ נ` מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221.
ד"ר ישראל שמעוני, עו"ד, מומחה לבוררות, פתרון סכסוכים ומחלוקות בין בעלי דין בתחומים שונים מזה שנים ארוכות. ד"ר שמעוני הינו מחבר הספר `אופק חדש בבוררות` (מהדורה ראשונה ושנייה), יוזם ומנסח תיקון מס` 2 לחוק הבוררות והצעת החוק "בוררות חובה". שימש סגן נשיא לשכת עורכי הדין בישראל בשנים 2003-2007, מייסד ומשמש כנשיא המוסד לבוררות `יתרו`
