תא (מחוזי חי`) 10571/97 מודעות עד חצות – פרסום במטרת תחילה בע"מ נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח` (פורסם ב"נבו", ניתן ביום , ניתן ביום 17.2.1999)
בפני סגן הנשיא ד. ביין בין המבקשים התגלע סכסוך שבעקבותיו הגישה התובעת תביעה בה טענה כי הנתבעים חייבים לה סכום של 10,000,000ש"ח. מנגד, טענו הנתבעים שכנגד כי התובעת חייבת להם סכום של 800,000ש"ח. לאחר כמה ישיבות קדם משפט ובטרם החל שלב ההוכחות, הגיעו המבקשים לכלל הסכם פשרה ולבקשת הצדדים ניתן לו תוקף פסק דין. המבקשים עותרים לבית המשפט ומבקשים כי תוחזר להם האגרה ששולמה על ידיהם עת הוגשו התביעה והתביעה שכנגד.
עיקר הדיון נסב על השאלה אם תקנה 15(ב), המאפשרת לבעל-דין לקבל החזר מלא של שיעור האגרה, חלה גם על פשרה שהושגה בין הצדדים ללא תיווכו של מפשר חיצוני.
תקנה 15 הנ"ל קובעת:
א. הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על ידי מגישו, הכל לא יאוחר מישיבת קדם משפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה. ב. בית המשפט רשאי להורות על החזרת האגרה אם הסכסוך הנדון בהליך הועבר להכרעה בבוררות או הסתיים בהסדר פישור כמשמעותו בסעיף 79ג לחוק.
תמצית טענות הצדדים:
המבקשים זכאים להחזר האגרה בהתאם לפרשנות נכונה של תקנה 15 לתקנות האגרות: תכליתו של ההסדר הקבוע בתקנה זו הוא ליתן תמריץ לסיום סכסוכים שונים מחוץ לכותלי בית המשפט. לאור הסדר זה יש ליתן למונח "הסדר פישור" המופיע בו משמעות רחבה. משמעות כזו תעניק לבעלי-הדין תמריץ לסיים ענייניהם בדרך של פישור. ההסדר אליו הגיעו הצדדים ממלא אחר תכלית החקיקה, במובן זה שהוא חסך את זמנו של בית המשפט.
יתרה מזאת, לפירוש זה יש עיגון לשוני בלשון החוקים האמורים בסעיף 79ג אליו מפנה סעיף 15(ב) אין הגדרה של "מפשר" או "הסדר פישור". ההגדרה המילונית של "מפשר" כוללת כל מי שבא למצוא דרך פשרה בין צדדים יריבים. במקרה הנדון החליפו בעלי-הדין במשך שבועיים טיוטות של הסכמים ואף נועדו לישיבות מרתוניות בנוכחות באי-כוחם, אשר מילאו תפקיד שעיקרו קירוב הצדדים וצמצום המחלוקת. לכן יש לראות בבאי-כוחם של הצדדים כמי שמילאו תפקיד של מפשר.
תמצית הפסיקה:
תקנה 15(ב) אינה עוסקת ב"הסדר פישור" כמושג העומד בפני עצמו, אלא מפנה לסעיף 79ג לחוק בתי המשפט. סעיף זה עניינו בהסדר פשרה המושג ע"י אדם חיצוני שאינו אחד מהצדדים או באי-כוחם. מסקנה זו נלמדת מהוראות סעיף 79ג(ג) המתירה למפשר להיפגש עם בעל-דין, גם בלי עורך-דינו. מהוראה זו ניתן ללמוד כי המפשר אינו יכול להיות אחד מהצדדים או מעורכי-הדין של הצדדים. מסקנה זו נלמדת גם מהעובדה שהסדר הפישור מופיע במסגרת התקנה בכפיפה אחת עם בוררות שגם היא דרך ליישוב סכסוך באמצעות גורם חיצוני.
הפרשנות לפיה מפשר עשוי להיות גם בא-כוחו של אחד הצדדים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 5(ב)(2) העוסקת בחובה למנוע ניגוד עניינים בין תפקיד המפשר לבין עניין אחר שלו.
תכלית החקיקה שעניינה השבת אגרות במקרים בהם הסכסוך בא על פתרונו מחוץ לבית-המשפט, אינה מחייבת פטור מלא בכל מקרה. גם הקלה בשיעור מחצית האגרה משרתת את תכלית החקיקה.
מתקין התקנות ראה את העניין בראיה ארוכת טווח. הוא רצה לעודד מוסדות קיימים ולבנות מוסדות חדשים שהם אלטרנטיביים לבית המשפט. הוא רצה לעודד את מוסד הבוררות ולהביא לצמיחת המוסד החדש של פישור. אחד האמצעים הוא התמריץ הכספי של פטור מלא מאגרה בכל שלב משלבי הדיון. בנוסף, היזקקות למפשר מעידה בדרך-כלל על מורכבות הסכסוך, לעומת הגעה לפשרה ללא עזרת צד שלישי, ובכך יש הצדקה להעדפת התמריץ הניתן לפישור על פני התמריץ הניתן לפשרה. הצדקה נוספת להגדלת התמריץ בהליכי פישור, נעוצה בכך שבהליך פשרה נאלץ לעיתים בית-המשפט להשקיע זמן ומאמץ, ואילו בהליך פישור פורק בית-המשפט מעל עצמו את עול הנסיון לפשר בין הצדדים. במקרה זה, אין בסיס לטענה של חוסר סבירות בנוגע להחזר האגרה בהליך פישור לעומת האגרה בהליך פשרה.
