ביטול פסק בוררות מהווה צעד חריג ומיוחד.

1. נאמנות הבורר - עיקרון יסוד בהליך הבוררות
   יחד עם עילות הביטול יש לקרוא גם את עקרון העל הקבוע בסעיף 30 לחוק הבוררות הנוגע לנאמנות הבורר במסגרת תפקידו:
   "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באימון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".
   במסגרת חובות הבורר ניתן למנות לעניין זה את חובתו לחשוף את קשריו עם בעלי הדין, לפני תחילת הדיון. חשיבות רבה קיימת ליידוע בעלי הדין בדבר קשרים רלבנטיים, עסקיים או אחרים, בין בורר לבעלי הדין. ידיעת הצדדים באשר לטיבם של קשרים אלה והיקפם, מבטיחה כי לא יקויים הליך שיביא בסופו לפסק בוררות, העלול להתבטל בביהמ"ש. 
   
   חשיפת הקשרים שבין הבורר לבעלי הדין תאפשר לצדדים להתנגד למינוי מבעוד מועד ולדרוש העברת הבורר מתפקידו על פי סעיף 11 לחוק הבוררות. מאידך, "הסכמה מודעת", להתדיינות בפני הבורר, כאשר קשריו עם בעלי הדין ידועים, תחייב את בעלי הדין ותמנע העלאת עילת הביטול. כך הבהירה לאחרונה השופטת ר. שטרנברג אליעז, בדחותה בקשה לביטול פס"ד בורר מחשש למשוא פנים (סעיף 24 (10) לחוק הבוררות). הבורר חשף קשר שקיים בעבר עם חברה שבשליטת אביו של מנהל החברה המשיבה, שהיא אחד הצדדים לבוררות, ובעל השליטה בה, והביע נכונות להתפטר מתפקידו, אם יראה מי מהצדדים פגם בכך. החברה המבקשת את ביטול פסק הבורר, לא ניצלה את ההזדמנות לביטול המינוי, הגישה כתב טענות והשתתפה בניהול הבוררות עד לסיומה. ביהמ"ש ציין, כי מקור העילה על פי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות הנו כללי הצדק הטבעי: כאשר עילת הביטול יורדת לנשמת ההליך ומוכח כי הוא נגוע בפגם המסכן את עשיית הצדק, נסוג עקרון סופיות הדיון בפני האינטרס לעשות משפט. מדובר במקרים חריגים, שאחד מהם הוא מידע שיש בו כדי להטיל צל כבד על כשירות הבורר לשמש בתפקידו מחשש לניגוד אינטרסים[1]. במקרים אלו יש צורך להצביע על אפשרות ממשית העומדת במבחנים אובייקטיבים[2]. אין לאפשר לבעל דין לשמור לעצמו זכות השהייה של טענות בדבר ניגוד עניינים של בורר, שתועלינה במקרה שתוצאת הדיון לא תהיה רצויה. משהביע צד הסכמתו למינוי הבורר ולניהול ההליך בפניו, יש לאפשר לו לטעון כנגד אישיות הבורר רק אם נתגלה לו מידע מהותי, שלא היה ידוע בעת מתן ההסכמה[3].
   
   עקרון יחסי האמון בין הבורר לבין בעלי הדין מהווה אם כן עקרון יסוד בהצלחת הליך הבוררות. יחד עם זאת, ביטול פסק בורר יתרחש רק כאשר מדובר בנסיבות מיוחדות המטילות צל כבד כל כשירות הבורר ומדדים אובייקטיבים אשר באין לידי ביטוי בהתנהגותו במהלך הבוררות שיש בהם כדי להניח את המשקל הנדרש לשם ביטול פסק הבורר.
2. חריגה מסמכות
   אחד מכללי היסוד בניהול המשפט הנו הכרעה במחלוקות המופיעות בכתבי הטענות. בשיטת המשפט הישראלית הבנויה על שיטת היריבות (השיטה האדברסרית) מנוע השופט, וכמוהו גם הבורר להכריע בתביעות שלא באו לעולם, אפילו ויתרשם כי לדעתו היתה להן הצדקה. כך התקיים במקרה הבא.
   
   ביהמ"ש העליון ביטל חלק מפסק בורר, שהתעלם מהוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, בניגוד להוראות הסכם הבוררות. בית המשפט פסק כי הבורר חרג מסמכותו בפוסקו דבר שלא נתבע בפניו. הבורר התבקש לפסוק מהו גובה הנזק שנגרם לקיבוץ כתוצאה מהצפות שנבעו מעליית מפלס הכנרת. הקיבוץ תבע את מלוא נזקיו המשוערכים נכון ליום הגשת התביעה. התביעה הוגשה שש עשרה שנה לאחר קרות הנזק, והקיבוץ תבע את סכום הנזק כשהוא משוערך על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ללא עלות האשראי או "מחיר הכסף". אולם, הבורר פסק לקיבוץ פיצוי שלא נתבע בכתב התביעה, גם עבור "מחיר הכסף" וגם עבור עלויות ומחירי האשראי שהקיבוץ נדרש להם במשך השנים ביחסיו שלו עם בנקים שונים, כולל חישובי ריבית דריבית.
   
   ביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים צ. א. טל וי. קדמי, ובניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין, פסק כי משלא נתבע ראש נזק זה בכתב התביעה, לא הוסמך הבורר בהסכם הבוררות לדון בו, ועל אחת וכמה לפסוק פיצויים בגינו. לפיכך, יש לבטל חלק זה מפסק הבורר, ובמקום הפיצוי על מחיר הכסף, יבוא שיערוך הנזק כערכו ביום קרות האירוע, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה[4]. 
3. אי מילוי חובת ההנמקה
   מדיניות בתי המשפט להימנע מביטול פסקי בוררים אלא במקרים מיוחדים באה לידי ביטוי בפסיקת כב` השופט ג. קלינג בסכסוך בין חברות תנובה וישרארון[5]. במקרה זה אישר בית המשפט פסק בורר, חרף העובדה שהבורר לא מילא את חובתו על-פי הסכם הבוררות לנמק את פסקו. השיקול המכריע בעיני בית המשפט היה התרשמותו כי במקרה זה לא נגרם עיוות דין.
   
   בית המשפט קבע כי המשמעות של המלה "רשאי" בסעיף 26 (א) לחוק הבוררות מבוססת על בדיקת בית המשפט בדבר קיומו וגרימתו של עיוות דין ומשלא ארע הדבר במקרה זה, לא יבוטל פסק הבוררות בעילה זו.
   
   מן הראוי לציין כי לאחרונה הוגשה בכנסת הצעת חוק לתיקון חוק הבוררות (חובת הנמקה וערכאת ערעור), התשס"ה – 2004 על-פיה יתוקן סעיף 20 לחוק הבוררות ויחייב את הבורר לנמק את פסק דינו בכל מקרה. מחברי מאמר זה סבורים כי להנמקה חשיבות רבה בעיני המתדיינים המעוניינים להבין לא רק מה דינם אלא כיצד ועל בסיס מה נחרץ.
4. ביטול פסק בורר שניתן באיחור
   בימה"ש המחוזי בחיפה ביטל פסק בורר שניתן באיחור. ביהמ"ש ציין, כי למרות שהצדדים הסכימו בהסכם הבוררות, כי פסק הבוררות צריך להינתן בתוך 7 ימים מיום חתימת ההסכם. הפסק ניתן זמן רב לאחר המועד שנקבע לנתינתו. איש מהצדדים לא טען כי נעשתה פעולה כלשהי להארכת המועד למתן הפסק, אם ביוזמת הצדדים ואם ביוזמתו של הבורר, כאמור בסעיף טו לתוספת לחוק הבוררות. ביהמ"ש פסק, כי בנסיבות אלה, לכאורה, מתקיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(8) לחוק הבוררות, וכי לא ניתן יהיה לומר כי בנסיבותיו של מקרה זה נגרם לחברה המבקשת שביקשה את פסק הבורר, עיוות דין (סעיף 26(א) לחוק). יתר על כן, ביהמ"ש ציין כי החברה המבקשת פעלה כנדרש על-פי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, בכך שמסרה לבורר מכתב על כך שהואיל והבוררות לא הסתיימה כפי שקבעו הצדדים בהסכם הבוררות, הרי שפקעה סמכותו של הבורר להמשיך לדון בעניין. ביהמ"ש קבע כי למבקשת טענת הגנה טובה וראייה כנגד אישור פסק הבורר.
   
   לדעת המחברים אחת השאלות הנשאלות הנה האם ביטול פסק הבורר בנסיבות אלה לא בא לשרת אינטרס של "משפט חוזר" מצד הגורם המתנגד לתוכן פסק הבוררות. ואם כן, האם לא היה עדיף ליישם את מנגנון הערעור (באם היה אפשרי בנסיבות העניין) במקום הסתמכות על כשל באי עמידה בלוח הזמנים המתוכנן למתן פסק הבוררות.
5. ביטול פסק בורר עקב חשיפת עדות שקר
   צד לבוררות ביקש לבטל את פסק הבוררות על יסוד סעיף 24 (10) לחוק הבוררות הואיל וניתן לטענתו בהסתמך על עדות שקר[6]. לפי ההלכה, מעשה תרמית שנעשה במהלך המשפט עצמו ולא נודע לבעל דין עד לאחר מתן פסה"ד יכול להצדיק את ביטולו של פסה"ד לטענת המבקש. מעשה התרמית שנעשה כלפי הבורר הוא עדות השקר שניתנה בבוררות על ידי עד שהעיד מטעם הצד השני.
   
   כב` השופטת ה. שטיין פסקה כי ספק אם עדות שקר היא בגדר מעשה תרמית[7]. העד הנטען לא הורשע בשבועת שקר, והטיפול בתלונה שהגיש המבקש במשטרה בגין עדות השקר, הסתיים בהחלטה שלא להוסיף לחקור ולא להעמיד לדין מאחר ולא נמצאה אשמה פלילית. לטענת המבקש התוודה בפניו העד לאחר מתן פסק הבוררות, כי העיד עדות שקר. לפי תקנה 78 לתקסד"א, החלה מכח תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות תשכ"ט-1968 מחייבות טענות מסוג קנוניה או הדחה לעדות שקר, פירוט יתר. המבקש לא עמד בדרישה הפרוצדורלית לעניין זה, לאופן טיעון טענת הקנוניה וההדחה לעדות שקר, ואף לא לאופן הוכחת טענות אלה על ידי הבאת ראיות. יתר על כן, עדות שקר כשלעצמה אינה מהווה הוכחה לכך כי העד הודח למתן עדות זו על ידי אחר או כי רקם קנוניה עם מאן דהוא להעיד עדות זו. בסופו של דבר הוחלט כי פסק בוררות הניתן על יסוד מצג שמתברר כתרמית מהווה לדעתנו פסק שגוי שכן הטענות במקרה זה יורדת לשורשו של עניין. אכן דייק בית המשפט בפסיקתו שכן אל די בטענה כי העדות היתה שקרית אלא חייב הדבר בהוכחה מתאימה. להערכתנו, אף מעבר לספק סביר לנוכח רגישות סוגיה זו.
   
   יחד עם זאת, ייתכן כי במקום מסלול של ביטול על דרך חוק הבורר ניתן יהיה בעתיד להחזירו לבורר תוך מתן הנחייה כי יתן פסק דינו בהתעלם מעדות השקר אך זאת יהא ניתן לעשות רק ביישום מגנון ערעור הסכמי.
6. מינוי בורר שלא כדין וגילוי עובדות חדשות
   אחד מהמקרים, שבהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לבטל פסק בוררות על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, הוא כאשר נתגלו עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות. כך ציין ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בבטלו פסק בורר, עקב גילויין של עובדות חדשות, (עילת ביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות), וכן, מאחר והפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין (סעיף 24(2) לחוק הבוררות):
• מינוי בורר שלא כדין
  השאלה במקרה זה היתה האם לפי הסכם הבוררות על הבורר להחזיק ברישיון ישראלי לעריכת דין. על-פי הפסיקה יש לפרש את הסכם הבוררות על-פי הלכות דיני החוזים, היינו, לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מן ההסכם, ובמידה שאינה משתמעת – לפי הנסיבות.
  
  כמו-כן גם הוסכם כי הבורר המכריע חייב להיות עורך דין. הדבר מצביע על כך, שהצדדים ייחסו חשיבות רבה לידע המשפטי של הבורר, והיו מעונינים שההכרעה בסכסוך תבוסס על המצב המשפטי לאשורו. המקרקעין נשוא הסכסוך נמצאים בישראל. הצדדים הנם ישראליים. הסכם הבוררות נערך בישראל. הדין החל על הסכסוך הנו הדין הישראלי. למרות שבהסכם לא נאמר במפורש שעל עורכי הדין להיות ישראליים, הרי נראה על פניו, שכדי שעורך דין יהיה "מנוסה" ומסוגל להכריע בסכסוך על פי המצב המשפטי לאשורו עליו להיות בקיא בדין הישראלי על בוריו, היינו, עליו להיות עורך דין ישראלי. חיזוק לכך שעל עורך הדין שישמש כבורר להיות ישראלי ניתן למצוא בדרך שבה התנהלו הדברים בפועל, שהרי שני הצדדים מינו כבוררים מטעמם עורכי דין ישראליים. לפיכך, גם הבורר המכריע צריך להיות עורך דין ישראלי.
  
  ביהמ"ש פסק אפוא, כי במקרה זה, בעוד שלפי הסכם הבוררות היה על הבורר המכריע להיות עורך דין ישראלי - לבורר לא היה רשיון לעסוק בעריכת דין בישראל. המבקש לא ידע על כך. המסקנה היא, כי הבורר לא נתמנה כדין, והוכחה כדבעי עילת הביטול הנקובה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות.
• גילוי עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות
  ביהמ"ש שוכנע, כי בנסיבות העניין, קמה למבקש גם עילת ביטול נוספת של פסק הבורר, לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, וזאת בשל גילויו של הסכם, לאחר מתן פסק הבוררות, שלפיו בוטלה רכישת זכויות המשיבים במקרקעין נשוא המחלוקת בין הצדדים לבוררות. ביהמ"ש קבע כאמור, כי זהו אחד המקרים, בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לבטל פסק בוררות על פי סעיף זה, כאשר נתגלו עובדות חדשות לאחר מתן פסק הבוררות[8]. 
7. התעלמות הבורר מראיה מרכזית
   ביהמ"ש המחוזי בחיפה הורה על ביטול פסק בורר, לאחר שהגיע למסקנה, כי הבורר חרג מסמכותו בהתעלמו ממוצג שהוגש לו. הבורר נדרש להכריע בסכסוך בעניין אחוזי שטח במסגרת עסקת קומבינציה שנחתמה בין הצדדים, ולטענת הצד, שביקש את ביטול פסק הבורר, התעלם הבורר מתכנית שהוגשה לו, מאחר וקבע כי אינה חתומה, למרות שהיתה בפניו עדות מפורשת של עד אשר הצהיר כי חתם על תוכנית זו.
   
   המבקש ביקש לבטל את פסק הבורר בעילת חריגה מסמכות, ואי מתן הזדמנות נאותה להבאת ראיות על ידו (סעיפים 24(4)ו- 24(3) לחוק הבוררות). ביהמ"ש ציין כי אמנם אין בימ"ש הדן בבקשה לביטול פסק בורר, יושב כערכאת ערעור על פסיקת הבורר, ואין הטענות לערעור, כטענות לתקיפת פסק בוררות. על-כן, אין בדרך כלל, בטעות של בורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, כדי להביא לביטולו של פסק הבורר. ואולם, מצב שונה הוא כאשר בעל דין מגיש בפני הבורר ראיה בעלת משקל, כמו התכנית הנדונה, שעל פיה ניתן להכריע בסכסוך ולקבוע, ביחס לשאלה המרכזית העומדת לדיון אך הבורר בוחר להתעלם מן המוצג.
   
   כאשר הבורר מנמק את הפסק ומבהיר, כי הוא בוחר להתעלם מראיה מרכזית שהוגשה בפניו, והתעלמות זו נעשית ללא כל הצדקה בנסיבות העניין, הרי ניתן לומר כי הבורר חרג מהתנאים שנקבעו על ידי הצדדים בהסכם הבוררות, ולכן הוא חרג מסמכותו.
   
   כשמדובר בראייה מרכזית ומכריעה, הרי לא ניתן לאמר כי לא נגרם לצד המבקש את ביטול פסק הבורר, עיוות דין, כתוצאה מחריגתו האמורה של הבורר מסמכותו (סעיף 26(א) לחוק הבוררות).
   ביהמ"ש ביטל את פסק הבורר והורה להחזיר את העניין לבורר שוב לצורך קביעת גובה הפיצוי המגיע לצד שביקש את ביטול הפסק.
   
   להערכתנו, פסיקה זו מדגישה את המורכבות המאפיינת את דיני הבוררות הפוטרים את הבורר כעניין שבשגרה מסדרי דין מחד, אך מחייבים אותו, מאידך, לשקול את הראיות המרכזיות, במיוחד כאשר ראיות אלו הוצגו באופן הנדרש. כך, נשמר האיזון בין הזכות לצדק לבין חובת הבורר לפעול לפי אמות המידה הנדרשות ממנו להוציאו לאור.

סיכום

• התנהלות לקויה.
• טעות היורדת לשורשו של הסכסוך.