הרשמה   | כניסה
ספרות
יתרו
ספר "הבוררים"
שנת הוצאה: 2013
מחיר קטלוגי: 98 ₪
מחיר ברכישה ישירה: 85 ₪
*המחיר לא כולל דמי טיפול ומשלוח בגובה 15 ₪
להזמנה ופרטים נוספים
 
טעימות מן הספר...

שריקות ואגרוף
"באותו יום הלכתי לבד אל מחוץ לגטו של רמלה, ילד בן שבע,כשלפתע נתקלתי בקבוצה של בחורים בני עשרה שעמדו ועישנו סיגריות, והחליטו, ככל הנראה, שמצאו טרף נוח." כך פתח מרסל את סיפורו על מעשה הבוררות הראשון שלו.

"עצם הרעיון שחמישה בני עשרה מנסים להקניט ילד הרתיחה לי את הדם. כשאחד מהם חסם את דרכי ומנע ממני להמשיך ללכת, נעצרתי ורציתי פשוט להכות בו ולהימלט. אך משהו בי עצר אותי. אני לא יודע אם זו היתה תחושת בטן או היגיון פנימי, שהכריחו אותי לערוך מעין תהליך בוררות פנימי של המצב, לגבי עצמי. ברור היה לי שכוח לא יעזור. גם אם אפיל אחד מהם, ארבעת חבריו יחזירו לי מנה אחת אפיים. ברור שמתקיים כאן משא ומתן, שבו אני נמצא בעמדה נחותה בעוד היתרון בידיהם. חשבתי לעצמי במהירות במה אני טוב. מה אני יכול לעשות טוב יותר מהם, כך שאעמיד עצמי בעמדת יתרון.

`אתה אולי גדול ממני,` אמרתי בשקט לנער שחסם את דרכי, `אבל אתה לא יודע לשרוק באצבעות טוב כמוני.` הבחור גיחך, שרבב שפתיו ושרק. `אני אמרתי באצבעות,` עצרתי אותו, `לשרוק ככה יכול כל אחד!` הרגשתי שביטחונו העצמי נפגע קצת, ונשמתי לרווחה. `אל תדבר הרבה, תראה לנו מה אתה יודע,` ענה בתוקפנות של מי שאיבד את ביטחונו. אז ידעתי שהצלחתי. כי מי שעונה לך ברבים, כלומר נשען על החבורה שלו, איבד את הביטחון והיתרון שלו כלפיך, במצב של אחד מול אחד. הכנסתי את האצבעות לפה והורדתי סדרה של שריקות. בסוף, בלי שהקבוצה ידעה, חזרתי בכל הכוח על `השריקה שלנו`. החבורה עמדה מסביבי, ולמרות שהתרשמו מהשריקות שלי הם עדיין לא ויתרו על הציד. האדרנלין של לכידת
מישהו קטן יותר, חלש יותר, פעפע בדמם, והם לא חשבו אלא על דבר אחד. אבל רמלה של פעם היתה קטנה, ובתוך שלוש-ארבע דקות נענו חבריי לשריקה המוסכמת, ומשלושה כיוונים הופיעו מישל, יוסי ואיברהים.

`אני שרקתי,` אמרתי לבחור, `עכשיו תורך. תראה לי איך אתה שורק טוב יותר ממני.` בינתיים נדחקו שלושת החברים שלי ונעמדו על ידי. `אני לא טוב בשריקות כמוך,` אמר הנער בכעס, `אבל אני לומד איגרוף ואני נחשב לאחד התלמידים הטובים.`
`אתה רוצה שנעשה החלפות?` הבטתי בנער בכל הכנות.
`אני אלמד אותך לשרוק ואתה תלמד אותי על האיגרוף והחוקים שלו`? זה היה הסולם שהבחור חיפש כדי לרדת מהעץ לקרקע המציאות.

`הולך.` לראשונה הנער הזה חייך אליי ולא היה מאיים כמו קודם. `תבוא מחר למועדון מכבי, אני אהיה שם.`
`תודה. ועכשיו אני אתן לך פטנט ראשון. כופף את האצבע מול האגודל, תכניס לפה, סגור את החור שנוצר עם הלשון ותוציא אוויר. לא בכוח, בשקט, עד שתשמע שריקה קלה, אז תדע שאתה בכיוון הנכון. שחק עם האצבעות עד שתרגיש שזהו המקום הכי טוב בשבילך, ותתחיל לשרוק.` הבחור החל לתרגל בעוד מישל, איברהים ויוסי מביטים בי בתדהמה. מישל אחז בכתפי, כדי שלאיש מהחבורה לא יצוץ רעיון בקשר אליי. עד מהרה תפס הבחור את העניין והוציא שריקה ארוכה וחזקה. ארבעתנו עמדנו מולו וקיבלנו את השריקה שלו במחיאות כפיים. ולאט, בלי כל פחד, חיבקנו איש את רעהו והלכנו הביתה. הבחור הזה היה מואיז, שהפך עם השנים למתאגרף מקצועי. הוא לימד אותי הרבה על עמידה נכונה, על הטיה של מכה ושמירה חכמה על ריכוז וחשיבה במהלך תנועה, דברים שאני עושה בהם שימוש עד היום." מרסל סיים את סיפורו.
"אבא, זו היתה, למעשה, בוררות שלך כילד?"

"כן. את יודעת, המודל שלי היה יתרו. החכמה שלי הסתמכה על מה שלמדתי בבית הספר הדתי, שם למדתי כי הרב משה בן עזרא, איש גרנדה, אמר: `המידה הראשונה בחכמה היא שתיקה, השנייה שמיעה, השלישית זיכרון, הרביעית מעשה והאחרונה מידתיות – כפי שאבא ואמא לימדוני מהי`."

חלום יתרו
העננים הכבדים הסתירו את המחזה לקהל העצום שצפה בו. חרדה גדולה אחזה בקהל לשמע הקולות המוזרים שעלו מבעד לערפל המדבר הכבד, מעברו של האיש שעמד בראש הגבעה. מרסל עמד, אוחז בידו של אביו, מתבונן בתימהון ילדותי בנעשה מסביב לגבעה.

ילד בן שמונה שמוחו אינו מתמקד במראה המרשים שלפניו, כי אם מנסה לפענח את דברי האיש.
מרסל הביט סביבו וראה, בצד הקהל העצום, את הדמות המסתורית והצבעונית של יתרו הכהן המדייני. הוא שמט בעדינות את כף ידו של אביו וחמק אל בין ההמון, עד שהגיע מטרים ספורים לפני האיש והתבונן בו בסקרנות. יתרו לבש בגד אדום בוהק ועליו רקמת כסף עדינה. לראשו היתה מצנפת לבנה ולה שוליים מתנופפים ברוח. הוא היה אדם כבד וגדול בעיני מרסל, בעל זוג עיניים צהובות חכמות,שהביטו בו בחזרה.
"בוא הנה, ילד," אמר יתרו באדיבות. "מה רצית לשאול אותי עד שכל כך מיהרת לבוא אליי?"

"אני לא מבין את המחזה שאני רואה על ההר, לכן אינני מבין את התועלת שבו," אמר מרסל. "כבר בעת שהדברים קורים למול עינינו, אני שומע ויכוחים בין אנשים בקהל. אחד חייב לרעהו כלי כסף, השני מתווכח על כבשה. איך הענן הזה פותר את הבעיות של האנשים?" "בכך שכולם יקבלו את הכלל היסודי של אלוהים אחד, שאת דבריו יש למלא, והוא יפתור את כל הבעיות, קטנות כגדולות." "לאלוהים יש זמן להתעסק עם כבשה או עם כלי כסף?" מרסל תמה תימהון גדול על האלוהים שברא את העולם והוא עסוק במי גנב למי.

"לאלוהים יש שליחים עלי אדמות, השומעים לתורתו ופועלים על פיה. לכן אינו צריך לעשות הכול לבדו," השיב יתרו לילד ואז הבחין בחוסר האמון שעל פניו. "אני רואה שאתה ספקן לגבי יכולתו של השליח, אפילו הוא שליח של אלוהים, לבצע את המלאכה הזו." "כן. גם אם יהיה מהיר מאוד וחכם גדול, הרי צריך לפחות לשמוע את דברי שני הטוענים, נכון? וכמה שעות יכול אדם להקדיש לכך? לשקול ולקבל החלטה? עליו לישון, לאכול ולנוח, הלא כן?"

"אוהו, שאלה מכובדת, אתה ילד נבון," רשפו עיניו של יתרו.
"התשובה היא בתוך השאלה. אמרת היטב וחכם, כי יש לברר את הדברים לפני שמקבלים החלטה. נכון! לכן יש בקרב העם אנשים נכבדים שהציבור מכיר ביושרם ובצדקתם, יחד עם החכמה שלהם.
והם עורכים את מעשה הבוררות בעניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לבין חברו. "
"אתה, אדוני, כהן מדיין, למה באת לעזור לנביא האלוהים, למשה?"

"פגשתי את משה לפני שנים רבות, כשצץ יום אחד בפתח האוהל שלי בחור מגמגם, לבוש כנסיך מצרי מפונק, מלומד מאוד – וביקש מקלט. הוא רצח אדם במצרים ונמלט על נפשו. ראיתי משהו מיוחד בבחור הזה, היתה בו אמונה עמוקה לא רק באלוהים, אלא ביכולתו להביא לשינוי בעם של עבדים מלידה, לעם חופשי המכיר בזכותו לחיי חופש ומעדיף סוכה במדבר על פני בית מסודר וסיר בשר מלא בירקות. אבל היתה לו בעיה. ראשית לא ידע לדבר, הוא גמגם. כמו כן, בשביל להיות מנהיג שמסוגל לעבור את מדבר סיני, עליו להיות נווד קשוח ולא נסיך מצרי מפונק. `עכבר חולות` כפי שהמצרים קוראים לנו בזלזול. והנה הבחור הזה היה חכם, הוא הבין כנראה שעליו ללמוד היטב את העולם הזה של המדבר. של הליכה עם נשים וילדים, צאן ובקר. איך למצוא מים. איפה ואיך נוהגים במדבר ומתמצאים בו.

והעיקר, ילד, איך מוצאים את אלוהים במדבר. הוא מצא את האלוהים בלבו, ואחר כך בסנה הבוער. רק בכוח הזה, של נביא אלוהים שעמד פנים אל פנים מול הכוח האדיר ששמו אלוהים, הוא מצליח לגרום לעם הזה להאמין באלוהים ובעצמו."
"אבל לימים ייפשטו המדיינים על בני ישראל בעמק יזרעאל, ייגנבו מקנה וגמלים, ייאנסו ויירצחו. והנה, אתה מדייני וידיד הנביא ועמו.

הכיצד?"
"בוא תלמד יחד אתי איך מבררים סוגיה שכזו. אתה מוכן?" יתרו היה נלהב מהילד שבא ללמוד ממנו תורה.
"תודה לך, אדוני הכהן, מוכן ומזומן." מרסל הבחין בזווית עינו באמו ובאביו המחפשים אחריו, אך בקושי ניתק מבטו ממראות ההר. עד מהרה עמד אביו לצדו והקשיב לשיחת בנו עם כהן מדיין.
מרסל שם לב כי אביו לבש את חליפת השבת שלו, וכי גם הוא לבוש לבן כולו.
"המדיינים הם עם של רועים והם חיים מגידול בהמות. הם מומחים לגמלים והיו הראשונים לאלף את הגמל לצורכיהם. עד כאן מובן?" "מובן בהחלט." מרסל הניד בראשו.

"מגדלי הצאן הנודדים, כמו שבטי ישראל עד שבאו לארץ ישראל, עסקו גם הם בשוד ובביזה כדי להשתלט על שבטים אחרים, לשדוד את המקנה שלהם ולהפוך אותם לעבדים. המדיינים היו ממש כאלה.
עד כאן ברור?" "ברור בהחלט." מרסל שם לב שבכל משפט הוא לומד יותר על מנהגיו ואופן חשיבתו של האויב.

"שבטי ישראל שהיו בעמק יזרעאל, כולל מנהיגיהם, חשבו שלא צריך לשמור על עצמם ועל היבולים שלהם. הם שכחו את תלמודם מאז הפכו לפלחים, ופסקו להיות בדואים. לכן יכלו המדיינים להיכנס לשטחם בהליכה, לגנוב לשדוד, לאנוס ולרצוח."

"למה לרצוח אם אתה, אדוני, כבר תפסת את השלטון?" מרסל לא הבין מדוע יש צורך באלימות.
"צדקת! זו שגיאה חמורה בקרב כובשים רבים, שלא מבררים לפני מעשה מה אפשרי ומה לא. לכן, במקום קבלת הדין קיבלו מרד."
"אבל למרות הכול הצליח גדעון להבריח אותם?"
"נכון, ואיך הוא עשה זאת?"
"רגע," מרסל חשב בקול רם, "הוא בחר 300 לוחמים מתוך 3000 ,לפי הדרך שבה שתו ממעיין חרוד."
"יפה. ורק מי שכרע על ברך אחת, הכניס את כף ידו למים וליקק אותם, היה ראוי בעיניו לצאת למלחמה. וזאת משום שאלו היו אותם לוחמים, שהתנהגו כמו בדואי היוצא לקרב: הוא לעולם לא יניח את נשקו ויתכופף לשתות מהמעיין. תמיד יחזיק נשקו ביד ימין, יכרע על ברך אחת, יישאב מים בכף ידו וילקק מהם כשעיניו ואוזניו כרויות וסורקות את השטח."
"מה תהיה, אפוא, הבוררות, ומה תפסוק?" מרסל רצה, ולו פעם אחת, לשמוע מהאיש החכם הזה את הפירוש והפסיקה.

"המדיינים נהגו כפי שהם נוהגים תמיד, ולא ראו בפלישה הזו יותר ממסע שוד," אמר יתרו. "בני ישראל הזניחו את השמירה, וכמו הזמינו על עצמם את הצרה – אם לא מצד המדיינים, אז במקרה אחר מצד סיסרא, בתקופת דבורה. בכל פעם שישבו בין כוהני הדת, באו נוודים אחרים וחמסו אותם. השגיאה החמורה של המדיינים היתה האכזריות והפגיעה בכבוד הנשים והאנשים. על כך הם שילמו במחיר כבד של חללים. זו דרכה של מלחמה. כאשר הצדדים נחושים להילחם ולא לדבר, ישלמו משני צדי שדה הקרב בחיים צעירים שהיו יכולים להיחסך."

"ואיך תפסוק?" מרסל רצה לדעת בכל מאודו.
"אתה תפסוק. למדת שיעור ועליך לפסוק כדי להוכיח לעצמך שלמדת תלמודך." יתרו הביט בו בקפידה.
"כרצונך, מורי ורבי." מרסל עצר עצמו, שקל, חשב והשיב: "נוהג המקובל על שני צדדים, ופועל משני הצדדים, יחשב לאחר בירור מעמיק להסכמה שבשתיקה. בני ישראל ידעו על מנהג הנוודים לתקוף בתקופת היבול בקיץ, ולא עשו כל מהלך מדיני, דיפלומטי או צבאי. הם גם לא ביררו מעולם את הדברים, אלא הסכינו עמם – וזו כאילו הסכמה. המדיינים ידעו כי בני ישראל הם בדואים במוצאם וכי מסע שוד כזה יכול להסתיים, כפי שקרה בסופו של דבר, וגם זה היה מקובל עליהם." מרסל הרגיש את ידי אביו אוחזות בכתפיו בעידוד. "אולם, אין ביכולתי לערוך בוררות אמיתית ולפסוק בה, כאשר מדובר בעניין סגור ומוגמר, שאין לשנותו. לפיכך אומר כי איש מהמתווכחים לא זכאי לדבר. כל אחד קיבל את מנת הדייסה שבישל לעצמו."

אביו מלא הגאווה עטף את מרסל בחיבוק, בעדינות, כמו לא רצה להפגין רגש לפני האיש המכובד. הטלטול התחזק, ולפתע חש שהוא בא גם מלמטה ומצדדיו.

יהדות ואסלאם – החיבור
"למוחמד, נביא האלוהים, היו 12 נשים," סיפר אבו עלי, מביט ברופא וביוסי, תוהה אם האיש הישראלי הזה מבין במה מדובר. "מהן שתיים שלא היו מוסלמיות. האחת נוצרית קופטית ואילו השנייה היתה יהודייה, ולפי הסיפור אהב אותה הנביא אהבה רבה כל כך, עד שאעישה, אשתו האהובה וממשיכת דרכו, חלקה לה כבוד גדול ואפילו קנאה בה על האהבה שהיא זוכה לה מהנביא.

שמה של האישה היה סָפְיָיה בִּינת חָי, משבט לוי ומצאצאי אהרון הכהן, עליהם השלום. על פי סיפור חייה, היתה נשואה לשלום בן ישכם, אשר נטש אותה והנביא התאהב בה ונשאה לו לאישה."
"משבט לוי," יוסי התרגש כאילו גילה סוד גדול. "גם אנחנו משבט לוי. שניר הוא עברות של השם מפולנית, אבל לפי אילן היוחסין מדובר בבני שבט לוי מצד אבי וכהן מצד אמי."
"וואללה, יוסיף," חייך אליו איברהים, "בסוף עוד יתברר שאתה צאצא של הנביא."
"תרשה לי לשאול אותך שאלה," אבו עלי פנה ליוסי, "עדיין לא הספקתי להודות לך ואתה מרגש אותי בהתעניינות שלך בנו, בשיחה, ואני לא מבין מאיפה זה בא. מאיזה חיבור?"
"דוקטור," קטעה את השיחה האישה ששתקה עד כה, "מותר לי לשבת ליד המיטה שלו?"
"בוודאי," קפץ איברהים מכיסאו. "בואי לצד הזה, שם אין לו צינורות, החזיקי בידו, הנה, כך, שבי לידו, זה יעזור לו."

"תודה, דוקטור. יברך אותך האל." האם הביטה חליפות ברופא ובבנה במבט אסיר תודה.
"אני חייב לך תשובה ישירה לשאלה ישירה." יוסי הביט באביו של הילד, הנאבק על חייו כמו שוקל מילותיו, והמשיך: "הרופא הזה, שניתח את בנך, הוא ידיד נפש שלי מהיום בו אני זוכר את עצמי.
גדלנו יחד, התבגרנו יחד, אני כקצין בכיר בצה"ל והוא כרופא וכמנהל בית חולים, ואיש מחקר מהבכירים בעולם. אבל שנינו נותרנו בניו של אותו אב קדמון ושנינו אחים ולא יעזור כלום. שום פוליטיקה ושום דת שטנית, הלוחשת פסוקי שנאה, פסוקי שטן, יהודית או מוסלמית, לא תשנה זאת. אז אום איסמעיל סולקה מבית אברהם וחזרה לשם בצו אלוהי. יצחק וישמעאל לא דיברו ביניהם בשל קנאת אימהות ומריבה על הבכורה. אבל אנחנו מדברים מאז ומעולם. לכן אני קרוב לעולמו ולומד ממנו, והוא קרוב לעולמי ולומד ממני. אני חייב לומר כי הוא תלמיד מעולה." "תודה לך על דבריך הכנים." אבו עלי הביט בחום בשני החברים.
"איש זולת אבי, אללה יעריך שנותיו, לא נתן לי פירושים כאלה לאמונה הדתית שלי, כפי שנתת לי אתה. אנו חייבים גם לזכור כי מצווה על המוסלמי לכבד את היהודי והנוצרי, כי הם אנשי ספר, כלומר מאמינים באל אחד. לכולם אותו אב קדמון, אברהם עליו השלום, שמצא את אלוהים בלבו והאמין בו. מבניו נולדו היהודים, הנוצרים והמוסלמים. כמוך כמוני אסורה עליי אכילת חזיר, כי המחוקק שלי ידע מה שמשה אבי הנביאים ידע, ומה שכל בדואי יודע, כי הבשר הזה מסוכן ונגוע ומעביר מחלות. כמוך כמוני היית מרבה נשים, עד שלקחת את הצד הנוצרי ואסרת ריבוי נשים, משום שהפכת מבדואי לעירוני. הבדואי אינו יכול לשנות חוק זה בגלל מנהגי השוד שיש לו. בכל מסע שוד נופלים הרוגים, הן מהצד המתקיף והן מהצד המותקף. אי אפשר לאישה ואם לגדל ילדים ולטפל בצאן ובבקר. לכן קיים הנוהג שאתם קוראים לו `חליצה`, ואנחנו לוקחים את האלמנה לעשיר מבני המשפחה, כדי שישמור עליה ועל ילדיה. זכור: אברהם
נולד בעיר והפך לבדואי נווד. הוא נולד כבן לסוחר עשיר והעדיף את אלוהים והחופש על פני מנעמי העיר."

חלומו של מרסל
מרסל הביט בהדס והבין עד כמה בר מזל הוא. סביבו עומדים אנשים המכירים בחשיבות המהלך ההיסטורי בו הוא שותף ומוביל. עם זאת, רואים בו אדם היכול ומחויב לתת מענה לכל סוגיה. אדם שאינו משאיר ללא מענה אף שאלה, שכן המציאות מעלה סימני שאלה המטרידים קהילות ואנשים פרטיים, וראוי שיוגש להם מענה הגון, צודק ומוסרי.

הוא הביט בעננים המגיעים מכיוון הים והדס, שהכירה אותו היטב, מצאה תירוץ וחמקה לעבר משרדה.
מרסל החל כותב בהשראת האווירה שנוצרה את תמצית הבוררות בשפה שכל אזרח ישראלי או פלסטיני יוכל להבין. מהר מאוד נוכח כי אבני הנגף היו, בעיקרן, בתחום הלשון שבה נקט המסמך, יותר מכפי שהיו מעשיות. כעבור זמן קצר קלחו המילים הפשוטות ודוגמאות היום תחת ידיו.

לקראת סיום חש עייפות רבה, וחשב שראוי היה להזמין לעצמו קפה ולחלץ מעט את עצמותיו, אבל הכתיבה משכה אותו והוא שקע בה עד שעיניו הצורבות נעצמו. הוא חש במאמץ שגבתה ממנו מלאכת הכתיבה והתרגום, ונאלץ למצמץ. החדר סביבו הואר לפתע באור חזק שסנוור את עיניו קלות. הוא הסתובב לכיוון הקיר ונדהם להבחין באבני גזית מסותתות. הוא שלח יד לאבן הקרירה והמחוספסת והפנה עיניו ללב החדר. ישב שם איש מזוקן ולבן שיער, ולידו שני גברים שזופים. האחד בדואי, לוחם המצויד בכלי נשק ולגופו מלבוש עור, ואילו השני בגלבייה שחורה, פניו חרוכות מאוויר ההרים ומרוחות המרחב. מרסל הביט סביבו על מנת להבין היכן הוא נמצא, עד שהבחין כי זו מערת המכפלה וכי הוא יושב במבואה לא גדולה בחדר צדדי, בחברת שלושה אנשים ששוחחו ביניהם בקולות נמוכים.

מהבית הגיחה אישה, שיערה שיבה, בידיה מגש נחושת ועליו שלושה ספלוני קפה.
"אברהם, הנה ארבעה ספלוני קפה. קרא לבנים שיבואו." האישה עמדה, פניה שהיו פעם יפים נראו עתה נוגים, והביטה בשלושה. "תודה, שרה, תבורכנה ידייך," ענה לבן השיער ורמז לשני הבחורים להסב עמו.
מרסל הביט במראה וקלט כי הוא אורח בבית אברהם אבי האומה, וכי השניים שלידו הם בניו, יצחק וישמעאל. את הדברים שבפיהם הבין, על פי רוב. נקישה חזקה בדלת נשמעה, ויצחק קם לפתוח את שער הכניסה. לחדר פסעו יצחק רבין ויאסר עראפת. רבין בחליפה כחולה, ואילו עראפת במדים הנצחיים שלו ובכפייה דמוית גבעת עראפת שבמכה.

"עוד פעמיים קפה," קראה שרה לכיוון בית המבשלים, ועד מהרה עמדו שני ספלונים מהבילים לפני שני האורחים. "אני מודה שטעיתי. אמהות שמחליטות בנושאים של ירושה עלולות להביא לפריצתו של סכסוך שקשה להעריך את קצו," אמרה שרה. אברהם הביט בבניו בתוכחה. "אבל שניכם בני, מדוע לא דיברתם ביניכם? הרי בכך יכול היה להימנע סכסוך ממושך ומיותר, שנמשך עד היום בגין קשר השתיקה הזה."
"כבדואי אין לי ספק מי הבכור," ישמעאל הביט באחיו השתקן, שהתעקש לא להחזיר לו מבט. "כיוון שיש במשפחה מספר נשים, הראשון שנולד להן הוא בנך הבכור. והוא צעיר ממני בשנה ותשע."
"אתה אינך יהודי," יצחק נאלץ להביט באחיו, ולא יכול היה שלא לחייך למראה החמיצות שעלתה על פניו.
"ישמעאל, בבית אבא מי שקובעת את הבכורה היא האם ולא האב. גם זה מנהג בדואי מוכר, שנועד לשמור על כבוד האישה גם במקרה של אונס בזמן מלחמה או פשע סתם."
"אולי תסבירו לי מדוע זה כל כך עקרוני לשניכם?" רבין דיבר לאט ובהיגיון.
"אתם אחים ואת זה לא תוכלו לשנות. גם אחים למחצה הם עדיין אחים." הוא הצית סיגריה והמשיך. "אלפי שנים ופרשנויות רובצות על כתפיכם. ראו כיצד ריב כל כך מיותר עלה לי בחיי ולו – " הצביע על עראפת, "בבריאותו ובחייו, גם כן."
"אל תתחמק מאחריות לתהליכים הפוליטיים שלא הותירו לפלסטינים כל ברירה מלבד אינתיפאדה," רטן עראפת בשקט.

"ערבים ויהודים לא אולצו לגור באזור זה; המורשת היא שהביאה אותם לכאן, בפרשה משותפת אחת – פרשת `וירא` מספר בראשית, בה אלוהים מבטיח לאברהם לתת לו בן משרה, ואברהם עונה: `לו ישמעאל יחיה לפניך.` לכך מגיב אלוהים: `אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת שמו יצחק והקמתי את בריתי איתו לברית עולם, לזרעו אחריו... ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי איתו והרביתי איתו במאוד מאוד, שנים עשר נשיאם יוליד, ונתתיו לגוי גדול... ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה אחרת...`".

מישמעאל התפתחו הערבים ומיצחק היהודים – שתי אומות שהן נצר לשני בניו של אברהם, להם מורשת משותפת וזכויות היסטוריות באזור זה. כאחים לא ניתן להפריד ביניהם, וכשתי ישויות המחוברות בקשר דם כמעט נצחי – עליהם לבחור בדרך הכבוד ההדדי ושיתוף הפעולה.

שני ענפים אלו, אשר מהם צמחו שלוש הדתות המונותיאיסטיות, הביאו להרחבת השסע, לריחוק ולפלגנות – עד כדי שעצם המחשבה לפיה אנו ישובים סביב אותו שולחן היא בלתי נתפסת. כולנו תמיד זוכרים מהו הענף אליו אנו שייכים, אך נוטים לשכוח את הגזע אשר הוא הבסיס ומקור החיים של אותם ענפים. כאמור, פרשת "וירא" פורטת את המקור, ממנו הכול התחיל, והוא האחראי למצב בהווה. בשלב זה החל אברהם נודד במחשבותיו אל היום בו עמד לפני האל בפעם הראשונה, ונזכר כי כמו אז גם עכשיו, התשובות כולן היו מסביבו ולו נותר רק למוצאן.

כשהתפכח החל שוב שומע את דבריו של רבין: "מבט חטוף סביבנו מגלה הרס עולמי ואומללות אנושית, הנגרמים בגל ל התדרדרות מוסרית והתמקדות בשנאת השונה והאחר. זוהי נקודת מבט המאיימת לקרוע לגזרים א ת המארג החברתי בין ערבים, יהודים ונוצרים, ובאזורים רבים בעולם כבר גרמה נזקים בלתי הפיכים" .

כאן, כשהוא מלא בהשראה מן המפגש עם האל ומן התובנה אליה הגיע בעקבותיו, כחכך אברהם בגרונו, ואמר: "מצד שני, אולי סיפור זה טומן בחובו גם את התשובה לתיקונו של המצב. הרי, מכובדי, אתם בוודאי הבחנתם כי בכמה עניינים השוותה התורה את סיפור גירושם של בני ישמעאל לסיפור עקידתו של בני יצחק. ההשוואה הרלוונטית לנושא עליו דיבר רבין, היא כי בשני המקרים ניצל הנער בכוחה של ראייה חדשה: כאן אצטט לכם מן הכתובים: `ויפקח אלוהים את עיניה ותרא באר מים` )בעניין ישמעאל(; `וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל` )בעניין יצחק(. דברים אלו מעלים בי שאלה," פנה אברהם אל המסובים: "האם אחרי אלפי שנים בהם חייתם תוך התמקדות בענפים השונים, יש מקום בקרבכם לשנות את נקודת המיקוד, באופן תודעתי, ולהיות פתוחים לראייה חדשה? לראות את המשותף ולא את השונה, את הבסיס ולא את חלקיו?"

דפיקה חזקה בדלת קטעה את דבריו, וישמעאל ניגש ופתח את השער. לתדהמתו ראה מרסל את עצמו ואת שני חבריו לבוררות, הפרופסור עלי טורק והפרופסור הנס שולצה נכנסים. "עוד שלוש פעמים קפה," שרה לא נתנה לעומדים בפתח לחכות וכל אחד קיבל ספל קפה ולגימת מים מהג`ארה ברגע בו התיישבו לשולחן. מרסל פנה לאברהם ולשני בניו, ואמר: "נדמה לי, מכובדי, שיש עמנו כאן את המסמך שרציתם בו. הוא מביא סוף לסכסוך בין שני האחים הללו, וקוצר את הפרי בעץ השלום שנטעתם אתם, רבין ועראפת, בלחיצת היד ההיסטורית בבית הלבן. אני מוצא לעצמי חובה נעימה להודות לשניכם על אומץ הלב וגודל החזון. סיכנתם את חייכם למען מציאת פיתרון לסכסוך רב השנים הזה. אני מצר רק על הצעירים הרבים שקברתי אני, כחייל, בגלל ריב הבכורה הזה. ככל שאני מביט אל המציאות ששררה בתקופת יצחק וישמעאל, הרי שני העמים העזו לדבר זה עם זה למרות משקל אלפי השנים על כתפיהם. ואילו הם – שני בנים מפונקים לאבא גדול, חשוב וחזק – לא דיברו בניהם מפחד שמא עצם הדיבור יביא להכרה באח השני כבכור."

"יפה דיברת." עראפת הביט ביצחק בהערכה, "מה שנכון הוא שהבחור הזה ישר במידה כזו, שאפילו קנאי הדת מבני עמו שלו פחדו מפני היושרה הזו, ולא ראו את חזונו של הלוחם הנאבק על השלום. יהי רצון מלפניך, ה` אלוהַי ואלוהי אבותי, שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין מלחמות ומחלות."

"אני מתכבד למסור לכל אחד מכם את החלטותינו. שני חברי לבוררות אינם מבינים עברית היטב, אבל הפעם הם דאגו שכל אחד מכם יקבל עותק בשפתו הוא."

מרסל נתן אות והפרופסור הגרמני מסר עותק לאברהם. טורק מסר לישמעאל, ואחר כך עראפת חיבק את המנהיג שלו בכבוד. הוא נתן לשני היצחקים את הגיליון של כל אחד, בעודו לוחץ בנימוס את ידו של רבין, ששקע מיד בקריאה...
 
 
 |  ראשי |  קורות חיים ישראל שמעוני  |  גישור לפני גירושין  |  אזכורים בפסיקה  |  סרטונים להמחשה  |  פעילות חקיקתית  |  מפת אתר  |  הוספה למועדפים  | 
ישראל שמעוני - שמעוני ישראל-בוררות וגישור- www.shimony-law.co.il © כל הזכויות שמורות
שמעוני ישראל - בוררות וגישור מרכז עזריאלי (המגדל העגול) קומה 33 תל אביב טלפון: 03-6950093 פקס: 03-6963346
  בניית אתרים לעסקים   אינטרדיל